צהוב אביב קיץ מקסיקו   סוקולנט Cactaceae צבריים

מוצאו של הצבר, כמרבית מיני הקקטוסים, מאמריקה. ייתכן שמרכז תפוצתו היה במקסיקו (במקסיקו הצבר נחשב צמח לאומי ואף מופיע על סמל המדינה). מאמריקה הועבר הצבר במאה ה-16 על ידי הכובשים הספרדים לספרד ומשם הוא הועבר לארצות רבות בעולם, כולל אגן הים התיכון וארץ ישראל בכללו. המועד המדויק בו נקלט הצבר בארץ אינו ידוע, אך ברור שמאז הוא הצליח להתפשט מאוד בארץ, והפך לסימן היכר שלה בתרבות הערבית ומאוחר יותר גם בתרבות הציונית והישראלית. בשל תנאי האקלים בארץ זרעיו אינם יכולים לנבוט בקרקע, והוא מתפשט אך ורק בעזרת האדם או באופן טבעי באמצעות רבייה וגטטיבית, כאשר הענפים נופלים לקרקע ומשתרשים בה. הצבר משמש בין היתר כצמח גבול (צמח משוכות) בשל היותו קוצני ובלתי-עביר.

הצבר המצוי מסועף מאוד, דמוי עץ או שיח ומגיע עד גובה של חמישה מטרים. הפרקים מאורכים וגודלם כמחצית המטר והם בעלי זיפים צהובים. הפירות אדמדמים עם גוון צהבהב ומשמשים למאכל. בחלק מסוגי הרפואה הסינית וההומאופתיה הטבעית מייחסים לפירות הצבר סגולות מרפא לזירוז קרישת דם. הצבר אוגר בגבעוליו (טעות נפוצה היא ההתייחסות לגבעולי הצמח כאל עלים, בשל מראם המטעה) וביתר איבריו כמות גדולה של מים כדי שיוכל לעבור את הקיץ מבלי להתייבש.

בישראל מגדלים גם זן דל-קוצים, הנקרא "עופר", במטעים מסחריים. מגדלים גם צבר אדום, המשמש בעיקר לנוי, אך פריו האדום כהה אכיל, והוא מעניק צבע יותר כהה ללפתן ולריבות. פירות הצבר נאכלים מצוננים. הפרי עשיר בוויטמין C. אפשר להכין ממנו ריבות, קרישים, סירופים ושימורים. יש האוכלים את כל חלקיו הירוקים של הצבר לאחר הסרת הקליפה הקוצנית, אך מכיוון שהצמח בעלי סיבים קשים ולא לעיסים נהוג שלא. קרוב משפחה אכיל של הצבר הוא הנופאל

Pin It